חוקרים: רוברט קלמפנר¹, אילן גולדנברג¹, שלומי מטצקי¹

רקע: שיקום לב הינה התערבות רב מקצועית למניעה שניונית של מחלות לב וכלי דם.

מטרות: אפיון האוכלוסייה המופנית לשיקום הלב בשחרור לאחר אוטם שריר הלב בהשוואה לאוכלוסייה שאינה מופנית, ניתוח מגמות בין השנים 2006 ל-2013 וזיהוי מנבאים להפניה ותיבדק התמותה בשנה בשתי הקבוצות.

שיטה: איסוף נתונים מסקרי ACSIS, סקר לאומי דו-שנתי, הכולל מידע קליני מקיף אודות מטופלים עם אוטם שריר. המחקר כלל 6,551 מטופלים.

ממצאים עיקריים: חלה עליה מובהקת באחוז ההפניה לשיקום, בעוד ב-2006 הופנו 38% ב-2013 הופנו 57% (p<0.001). במודל רב משתנים זוהו מנבאים לאי הפניה: שנת סקר 2006, גיל מטופל, מגדר, אירוע מוחי ברקע, אי ספיקת לב, אי ספיקת כליות, אוטם שריר הלב ישן, לאום שאינו יהודי, העדר מכון שיקום בביה"ח המשחרר (כולם p<0.01). נמצא הבדל מובהק בהישרדות בין מטופלים אשר הופנו או לא הופנו לשיקום (97.3% למול 91.8%;Log rank p<0.001). במודל רב משתני COX נמצאה תסמיך מתוקן מובהק בין הפניה לשיקום וירידה של 29% בסיכוי לתמותה במעקב של שנה(p=0.03).

מסקנות: מספר אוכלוסיות חשובות אינן זוכות להזדמנות שווה להשתתף בתוכניות שיקום עקב העדר הפניה בשחרור.
באופן פרדוקסלי, מטופלים מבוגרים יותר, עם ריבוי מחלות רקע ומורכבות, הזקוקים במידה הרבה ביותר לתוכנית רב-מקצועית אינם מקבלים הזדמנות זו.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: יש לעודד הפנית מיעוטים, נשים ומטופלים מורכבים לתוכניות שיקום.
הכללת ההפניה לשיקום כמדד איכות הנמדד ע״י משרד הבריאות יוביל לעליה חדה ושוויון הזדמנויות.

תאריך סיום המחקר: 12/2016