חוקרים: עולא עלי סאלח¹, פואד בסיס^1,2,3, עפרה הלפרין¹, שירן בורד¹

רקע: תופעת האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל הולכת ומתרחבת, עם החרפה משמעותית בשנת 2023. למרות היקף התופעה, השלכותיה הבריאותיות על האוכלוסייה הערבית בישראל טרם נבחנו באופן שיטתי.

מטרות: לבחון את הקשרים בין תחושת הביטחון האישי, החשיפה לאלימות והדאגה ממנה, לבין הבריאות הפיזית והנפשית, איכות החיים וההרגלים החברתיים בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל.

שיטה: המחקר כלל שלושה תת- מחקרים: כמותי מסוג סקר חתך בקרב 505 מבוגרים ערבים מ 34 יישובים, ושני מחקרים איכותניים תמטיים בקרב בני האוכלוסייה הערבית ובקרב עובדי מערכת הבריאות.

ממצאים עיקריים: כ־62% מהמשתתפים דיווחו על רמת דחק בינונית עד גבוהה, ו־42% עמדו בסף הקליני לדיכאון ו/או חרדה. חשיפה גבוהה לאלימות ותחושת ביטחון אישי נמוכה ניבאו דחק, דיכאון, חרדה וסימפטומים סומטיים גבוהים יותר, וכן תפיסת בריאות נמוכה יותר; תחושת הביטחון האישי נמצאה כמנבא רחב יותר של תוצאים בריאותיים וחברתיים. רמת הדחק תיווכה קשרים אלה באופן מובהק. הממצאים האיכותניים הצביעו על פגיעה בבריאות הפיזית והנפשית, בקשרים החברתיים ובתפקוד היום־ יומי, ועל התפתחות דפוס של “רפואה הישרדותית” בקרב עובדי מערכת הבריאות.

מסקנות: האלימות בחברה הערבית בישראל מהווה בעיית בריאות ציבור משמעותית החורגת מעבר לנפגעים הישירים.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: נדרשת מדיניות רב- מערכתית משולבת הכוללת הרחבת שירותי בריאות הנפש, פרוטוקולים ייעודיים לעובדי מערכת הבריאות, מרחבים ציבוריים בטוחים, מסגרות לצעירים, והכרה באלימות החברתית כסוגיית בריאות ציבור.

תאריך סיום המחקר: 05/2026