חוקרים: מיכל בנדרלי¹, ישראל ברבש², עפרה קלטר-ליבוביץ'¹, אלעד מאור²

רקע: ביצוע צנתורים כליליים נמצא בעלייה. טיפול בנוגדי-טסיות לאחר הפעולה קשור בסיכון לדימום, אשפוזים ותמותה. המידע על מנבאים לתוצאים ארוכי-טווח מנתוני "העולם האמתי", מועט.

מטרות: לאמוד את הקשר ולבחון מנבאים לאשפוזים ומוות לאחר צנתור כלילי.

שיטה: נתוני אשפוז ותמותה עבור 20,897 מטופלים בשיבא (2007-2021) התקבלו ממשרד הבריאות. מנבאים זוהו באמצאות מודלים רב-משתניים (Negative binomial, Cox proportional hazard).

ממצאים עיקריים: במהלך המעקב (חציון=6 שנים), אושפזו 77% מהמטופלים, ו-25.2% נפטרו. השיעור המתוקנן-לגיל/1,000 שנות-אדם של אשפוזים (472) ומוות (50) היה גבוה יותר במטופלים עם היצרות כלילית ≥50% שטופלו שמרנית, בהשוואה לחולים שעברו רה-וסקולריזציה (343 ו-36, בהתאמה), ובחולים ללא חסימה משמעותית (358 ו-33, בהתאמה).
בתקנון רב-משתני, טיפול שמרני קשור בעליה פי-1.47 (רווח-סמך: 1.32-1.65) בימי-אשפוז ו-1.40 (1.24-1.61) בתמותה, לעומת חולים עם היצרות מתחת ל-50%.
עלייה בגיל, חברה ערבית, עישון, תחלואה-נלווית, תת-משקל וטיפול קודם בנוגדי-קרישה נבאו עלייה באשפוזים ותמותה, בעוד שעודף-משקל והיסטוריה של מחלת-לב איסכמית הגנו. דימום משמעותי אובחן ב-10% מהמטופלים. הסיכון המתוקנן-לגיל לדימום עלה תחת טיפול אנטי-קואגולנטי (HR=1.45; 95%CI: 0.99-2.12), ומשלב אספירין וקומדין (2.21; 1.65-2.98) או direct oral anticoagulants (1.56; 1.19-2.07). עלייה בגיל, מין-זכר, תחלואה-נלווית ותת-משקל העלו את הסיכון לדימום.

מסקנות: הסיכון למוות ואשפוז-חוזר במטופלים עם חסימה כלילית משמעותית העוברים רה-וסקולריזציה דומה לחולים ללא חסימה משמעותית. יש צורך בשיפור ריבוד-הסיכונים באמצעות נתונים לאומיים.

תאריך סיום המחקר: 01/2026