חוקרים: עטרת גבירץ-מידן¹, רות ברקוביץ'¹, יהודה ניומרק², שירה ברזילי¹

רקע: בני נוער ממיעוטים מיניים ומגדריים (להטב"ק) מצויים בסיכון מוגבר למצוקה נפשית על רקע חוויות של סטיגמה, אפליה והדרה. עם זאת, רבים מהם מדווחים על חסמים משמעותיים בפנייה לשירותי בריאות הנפש, ובהם חשש משיפוטיות או אי־הבנה מצד אנשי מקצוע.

מטרות: המחקר הנוכחי ביקש לבחון את חוויות הפנייה לעזרה נפשית בקרב נוער להטב"ק בישראל, לצד בחינת תפקיד הידע המקצועי של אנשי טיפול בתרגום עמדות מאשרות לפרקטיקה קלינית מאשרת.

שיטה: המחקר כלל שלוש מודולות: (1) סקר כמותי בקרב 1,129 בני נוער, שכלל פיתוח ותיקוף של כלי למדידת חסמים לפנייה לעזרה; (2) מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם 20 אנשי מקצוע המטפלים בבני נוער להטב"ק; (3) סקר כמותי בקרב 318 אנשי מקצוע, שכלל פיתוח ותיקוף של סולם ייעודי למדידת ידע מקצועי אודות להטב"ק.

ממצאים עיקריים: חסמים הקשורים לזהות מינית ומגדרית נקשרו לרמות גבוהות יותר של מצוקה נפשית ולנטייה נמוכה יותר לפנייה לעזרה. בנוסף, נמצא כי ידע מקצועי מהווה מרכיב מרכזי ביישום של פרקטיקה טיפולית מאשרת.

מסקנות: שיפור הנגישות ואיכות שירותי בריאות הנפש לנוער להטב"ק מחייב התייחסות משולבת לחסמים הייחודיים לנוער להטב"ק, לצד חיזוק הידע והכשירות המקצועית של אנשי טיפול.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: מומלץ להטמיע הכשרה מחייבת בידע להטב"קי, לעגן סטנדרטים של טיפול מאשר במדיניות בריאות הנפש, ולפתח שירותים ייעודיים ונגישים לנוער להטב"ק בישראל.

תאריך סיום המחקר: 01/2026