חוקרים: מרים פסקין¹, אבי וייצמן¹, נועה ורדי¹

רקע: שנות החיים הראשונות הן קריטיות להתפתחות הרגשית והנפשית. על פי הספרות, קיים אבחון חסר של בעיות הפנמה (internalizing), לעומת אבחון ביתר של הפרעות החצנה (externalizing) בילדים בוגרים יותר, פער העלול לפגוע בטיפול המוקדם.

מטרות: לאפיין את אוכלוסיית הפונים לטיפול פסיכיאטרי במרפאת גיל הינקות (1–5 שנים), בדגש על דפוסי פנייה (סיבת הפנייה) ואבחנה קלינית (DC:0-3 ,DC:0-5) כפי שהיא מסווגת להפרעת הפנמה או החצנה.

שיטה: מחקר רטרוספקטיבי כמותני. במרפאה נסקרו 543 תיקי מטופלים; המדגם הסופי כלל 203 משפחות שמילאו שאלון BITSEA אחד לפחות, קיבלו אבחנת DC, ונרשמה עבורם סיבת פנייה. רוב הילדים (90%) היו בני 1–3. הכלים כללו שאלונים דמוגרפיים, BITSEA ו-DC. נותחו התפלגויות ושיעורי קשר במבחני χ².

ממצאים עיקריים: : בניגוד להשערה כי תמצא שכיחות נמוכה יותר של פניות על רקע הפרעות הפנמה (כפי שמדווח בגילאי 6-18), נמצא כי 43% מהפניות היו בגין בעיות הפנמה, לעומת 23% מסיבות הפנייה שסווגו כבעיות החצנה. בסקירת האבחנות הפסיכיאטריות, הפרעות הפנמה נמצאו ב 33% מהמקרים, לעומת 2% בלבד של הפרעות החצנה. בהתאם למשוער, נמצא קשר חלש בין דיווחי הורים לאבחנה הקלינית בשכיחות הפרעות ההפנמה. בשונה מהמשוער, רוב המשתתפים מאוכלוסיות חזקות סוציואקונומית.

המלצות/ השלכות לקובעי המדיניות: יש להפעיל מודל אבחוני רב-מוקדי, ולפתח כלים מונגשים לאיתור וטיפול בכלל הקבוצות החברתיות. נדרש מחקר המשך לבחינת פערי דיווח ואבחנה בגיל הרך.

תאריך סיום המחקר: 07/2025